החלטה בתיק ת"א 8823-09

ראשיתה של התובענה הנדונה, בבקשה לביצוע שטר שהגיש התובע. הנתבע הגיש התנגדות לביצועו של השטר והתנגדותו התקבלה, תוך שנקבע שהתצהיר שצורף להתנגדות יהווה את כתב ההגנה.

בהתאם להחלטות שניתנו בתובענה, נקבע שראיות הצדדים יובאו בתצהירי עדות ראשית, ונקבעו מועדים להגשתם. חרף ארכות חוזרות ונשנות שניתנו לנתבע להגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמו, ארכות אשר נמשכו על-פני חודשים ארוכים, לא הגיש הנתבע את תצהיריו במועד. מטעם זה ניתנה ביום 8.9.2011 החלטה לפי תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה לא הורשה הנתבע להגיש תצהירים מטעמו או להוכיח עובדות. לפיכך גם ניתן פסק-דין, שלפיו התביעה - שראשיתה כאמור בבקשה לביצוע שטר - מתקבלת.

בעקבות החלטה זו הגיש הנתבע שתי בקשות. האחת, בקשת ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו, והשניה, בקשה לביטולו של פסק הדין.

עניינה של החלטה זו בשתי בקשות אלו, הניתנת לאחר שהתקבלו תגובות מטעם התובע, ותגובות לתגובות מטעם הנתבע.

עוד בטרם נידרש לגופם של דברים, נעיר ונבהיר, שהתנהלותם של הצדדים בתביעה הנדונה, ובאופן מיוחד התנהלותו של הנתבע, הייתה חריגה לפי כל קנה מידה. כך בהתעלמותו מהחלטות בית המשפט בעניין מועדים ובכלל, וכך גם בהצפת בית המשפט במספר חריג ומוגזם של בקשות, הודעות, תגובות ועוד כיוצא באלו מסמכים שהוגשו. חרף כל אלו, נהג בית המשפט בסבלנות כמעט בלתי מוגבלת, תוך מתן ארכות חוזרות ונשנות כפי שהתבקש. בסופו של דבר, כפי שיובהר מפירוט השתלשלות הדברים שעליה נעמוד, הגיע השלב שבו היה מקום לשים קץ לאותה התנהלות.

א.         נושא התביעה והעובדות הרלוונטיות להחלטה

2.         ראשיתה של התובענה כאמור, בבקשה לביצוע שטר שהגיש התובע ביום 1.4.2009 בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. הבקשה הוגשה בקשר לחמש המחאות בסך כולל של 260,000$ (המשוערך בשקלים נכון ליום הגשת הבקשה לסך 1,097,200 ש"ח). ביום 29.6.2009 הגיש הנתבע את התנגדותו לבקשה, וביום 12.8.2009 הגיש התובע תגובה להתנגדות. 

ההתנגדות לביצוע השטר התקבלה בהחלטה שניתנה על-ידי כבוד סגן הנשיא, השופט שמעון פיינברג מיום 24.8.2009. נימוקי ההחלטה היו, שבשל היותם של התובע והנתבע צדדים קרובים לשטר, הרי שדינו של השטר כדין חוזה שנכרת ביניהם, וכל טענת הגנה העומדת להם כנגד החבות על-פי החוזה, גם  עומדת להם כנגד החבות על פי השטר. טענתו של הנתבע הייתה שפירעון ההמחאות היה מותנה בתנאי שלא התקיים, וכי לא התקבלה התמורה מהעסקה שבגינה ניתנו ההמחאות, כך שישנו כישלון תמורה מלא. לפיכך נקבע בהחלטה, כי מבלי לנקוט עמדה באשר לסיכויי הההגנה שטרם הוכחה, מאחר שלנתבע ישנה הגנה לכאורה, מפני הבקשה לביצוע השטר, התנגדותו מתקבלת והתצהיר שצורף להתנגדות לביצוע השטר יהווה את כתב ההגנה.

3.         התובע (מחמוד אבו גבנה), שבנאמנותו קרקע של הקדש (ווקף) משפחתי בשטח של כארבעים וששה דונם (להלן - המקרקעין), והנתבע (איברהים גולאני), קבלן בניין במקצועו, הסכימו בשנת 2000 על מתווה של הסכם קומבינציה, שעליו חתמו לבסוף ולאחר שינויים, רק בשנת 2008 (להלן - ההסכם). בהסכם נקבע, שבתמורה לקבלת 50% מהדירות שייבנו במקרקעין, יישא הנתבע בעלות הוצאות הפרויקט בסך של 280,000$ (260,000$ באמצעות ההמחאות נושא התביעה והשאר שולם במזומן).

4.         טענת הנתבע היא, כי בשל היות המקרקעין הקדש, הותנה פירעון ההמחאות בקבלת אישורים מבית הדין השרעי, ומאחר שאישור זה לא ניתן ובפועל, לא נתקבלה כל תמורה עבור ההמחאות שניתנו, אין התובע ובא-כוחו, עו"ד עמאד עווידה (להלן - עו"ד עווידה), זכאים לפירעון ההמחאות. הנתבע מוסיף וטוען, שלמרות פעולותיו לצורך בניית הפרויקט במקרקעין בהתאם להסכם (ובכללן הוצאת פולשים מהמקרקעין, נקיטת פעולות לצורך שינוי ייעוד, פרסום, פיתוח, שכירת יועצים וכדומה), מנע ממנו התובע את קבלת המסמכים הרלוונטיים להסכם הקומבינציה.

הנתבע גם טוען, שלבקשת התובע, בעריכת ההסכם ייצג עו"ד עווידה את שני הצדדים.

5.         התובע כופר בטענת הנתבע, שלפיה פירעון ההמחאות הותנה בקבלת אישור מבית הדין השרעי. לטענתו, הסכום המוסכם בין הצדדים נקבע כתמורה עבור תקופת הפיתוח ועבור תפיסת המקרקעין בשנים שקדמו ליום כריתת ההסכם. עוד טען, כי בשל החשש שהנתבע לא יעמוד בתשלומים שנדרש לשלם, הוסכם בין הצדדים שהעתק של הסכם הקומבינציה החתום יועבר לידי הנתבע רק לאחר השלמת פירעון ההמחאות שנתן, וכי אי פירעונן במועד שנקבע, יוביל לביטול ההסכם כולו (בעניין זה טוען התובע, שברשותו קלטות המתעדות הסכמות אלו).

6.         למרות הההסכמות שלהן כאמור, טוען התובע, ולאחר שהנתבע החליף מספר פעמים את ההמחאות, ההמחאות לא כובדו. בשל כך פנה התובע אל הנתבע והודיע לו שהעסקה מבוטלת, והנתבע התחייב לשלם את חובו בתוך חודש. לאחר שהנתבע לא עמד אף בהתחייבות זו, פנה התובע כאמור, אל לשכת ההוצאה לפועל, לצורך מימוש השטרות שבידיו. כפי שכבר נאמר, ההתנגדות לביצוע שטר התקבלה, תוך שנקבע (בהחלטתו של כבוד השופט שמעון פיינברג), שיש לאפשר לנתבע להוכיח את טענותיו, שלפיהן לא ניתן לדרוש את פירעון ההמחאות, שהיה מותנה בקבלת האישור שנדרש מבית הדין השרעי, וכי תנאי זה לא התממש, וכי היה כישלון תמורה מלא.

7.         ביום 18.6.2009 הגיש הנתבע אל בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לצו עשה, שיחייב את התובע ואת בא-כוחו, עו"ד עווידה, למסור לו את כלל המסמכים הרלוונטיים להסכם הקומבינציה, כדי שיוכל להתגונן כראוי מפני התביעה הנדונה (ת"א 3320/09).

תביעה זו התקבלה בפסק הדין שניתן ביום 15.11.2010 על-ידי כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ. בהיבט הדיוני, נעתר בית המשפט לבקשה למחיקת כתב ההגנה של הנתבעים (הם התובע ובא כוחו בתובענה הנדונה), לאור התנהלותם בהליך והתעלמותם מהחלטות בית המשפט, תוך פגיעה בזכויות הצד שכנגד. לפיכך נקבע, שאין הם זכאים לקבלת הזדמנות נוספת לקיומו של הצו למסירת מסמכים שאותו הפרו פעם אחר פעם.

אף מן הפן המהותי נקבע, שהנתבעים (התובע ובא-כוחו בענייננו) לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת טענתם, שהעברת העתקי מסמכי ההסכם לנתבע הייתה מותנית בפירעון מלא של ההמחאות שנתן להם. כך גם לא עמדו הנתבעים (שם) בנטל להוכיח שהייתה הסכמה לכך שהתובע (שם) הסכים שלא לקבלם.

יוער, שבפסק הדין אמר בית המשפט, כי "נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, מצופה היה כי התביעה תסתיים בהליך מהיר ויעיל. תחת זאת, ובשל חוסר שיתוף הפעולה בין הצדדים, נאלץ בית המשפט להידרש שוב ושוב לבקשות הדדיות למחיקת כתבי הטענות בשל הפרת צווי גילוי מוקדם..." (פסקה 4 בפסק הדין). דברים, אשר כפי שיפורט להלן, יפים גם לענייננו.

8.         נעיר, כי בא כוחו של התובע מכחיש שייצג בשלב כלשהו את הנתבע. לטענתו, במשך כל ההתקשרות שבין הצדדים, ייצג רק את התובע ואת משפחתו, ואילו הייצוג המשותף אמור היה לחול רק במועד שבו הסכם הפיתוח ייצא אל הפועל. 

ב.         השתלשלות ההליכים בתיק